על מרחב וגבולות

יצאתי מהבית לצעוד. היתה רוח נעימה. התקרבתי לים, במזג אוויר מושלם בדיוק כמו שאני אוהבת. הייתי חדורת מטרה. לצעוד כמה קילומטר. והנה אני צועדת על הטיילת, נכנסת לקצב שמתאים לי, ושטה. רואה גולשות וגולשים בים, רואה את המוני ישראל ביום שבת רצים, צועדים וסתם משתרכים לאיטם. בשלב מסוים החלטתי שהגעתי מספיק רחוק להיום והסתובבתי. 

מה מניע אותי? 

המוטיבציה הראשונית שלי לצאת מהבית התחלפה ברצון להשתעשע בקלילות בעודי רואה את האבנים העצומות המסודרות בשיפוע לאורך החוף. התחלתי ללכת עליהן. הרבה שנים אני תמהה: האם הן כאן לקישוט? האם יש להן איזו פונקציה אדריכלית? האם הן סתם קיימות כדי לסדר את פני השטח בצורה יפה? אבל התשובה לא באמת משנה. כי היום הם גרמו לי להיות קלילה וחופשיה. הלכתי עליהן בקצב צעידה. במקומות מסוימים בין האבנים יכולתי לראות את גלי הים. שפריצים של מים מגלי הים המתנפצים הרטיבו אותי בנעימים. הרגשתי טוב, הרגשתי קלה וילדית. הרגשתי איך התרגשות קלה אוחזת בי. מה זה? אני חושבת שזו קצת התחושה של חוסר הוודאות מללכת על קרקע שאיננה ישרה. אולי השלוליות הקטנטנות על האבנים שגורמות לי לשים לב לצעדים ולא להתהלך כברור מאליו, ואולי זו פשוט היציאה מהשגרה בלהחליט לעשות משהו שרק לעיתים אני עושה. 

תחושות

התקדמתי על האבנים בקצב מהיר יותר, פתאום המרחקים ביניהם נעשו גדולים יותר והאבנים פחות מסודרות, חלקן זוקרות ראש, חלקן משופעות. מצאתי שאני בוחנת מה הדרך הטובה ביותר עבורי כדי לשמור על יציבות הגוף שלי. לפעמים הייתי צריכה להתכופף ולהיעזר בידי כדי לא להחליק, או להסתכל כמה צעדים קדימה כדי להחליט איזו אבן היא הטובה ביותר עבורי בצעד הבא. לרגעים התלבטתי בין האפשרות להסתכל על הים או על הצעד הבא שלי. התחלתי להתרכז, לכוון תשומת לב. והרגשתי איך הלב שלי נפתח. המשכתי בדרכי. 

מישהו שישב על האבנים חייך אלי, חייכתי חזרה חיוך רחב וכך גם הלב, המשיך להתרחב. הים נהיה פתאום גועש יותר, רעש הגלים חזק יותר, הרוח נעימה יותר והאוויר בהיר יותר. קלטתי שהשינוי הוא בחושים שלי שנפתחים וקולטים יותר. משהו בבחירה להתנהל עם הגוף אחרת, לצאת מהשגרה, לשחק ביני לביני, איפשר חוויה חדשה, איפשר לחושים שלי להביא את עצמם במלואם, התחדדתי, נפתחתי. 

המשכתי בדרכי, שיפוע האבנים נעשה תלול, כבר ללא האבנים המדורגות. הרגשתי איך כולי מתגייסת ומתחילה להתכוונן לחוויה חדשה, להתמודדות חדשה עם תנאי שטח אחרים, גובה שונה, תשומת לב לשיווי משקל... ואז הרמתי את הראש..... 

מה זה גבול?

קלטתי את הגדר ביני לבין המדרכה והמשכתי ללכת לאורך הגדר מצד הים, אבל הכל כבר היה אחרת.. השתנה...צעדי הואטו, המרחב וחופש התנועה שלי הוגבלו. זה היה כל כך פתאומי, והלב שלי התעצב.. מה זו הגדר הזו? האם היא זו שבגללו השתנתה התנהגותי? האם בגלל שמישהו החליט לשים כאן גדר זה אומר שאני באיזור מסוכן מידי? אסור?  

הייתי מופתעת איך למרות המודעות הכל כך גדולה שלי לכך שגבולות יכולים להפריע ליכולת שלנו להשתובב ולשחק, זה בדיוק מה שהגדר הזו עושה לי.  זה עצבן אותי.  ולמרות הכל לא הצלחתי להמשיך באותה חדוות הילדות שבה הייתי. טיפסתי מעבר לגדר וחזרתי לתלם.